<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"א</h1>
<h2>דף כב.</h2>
שלא לאכול גיד הנשה כדכתיב (בראשית ל"ב) על כן לא יאכלו בני ישראל גיד הנשה. ואמרו חכמים (חולין דף צ"א) שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, פירש רש"י (שם) כי הגיד הזה ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף והוא עוגל בשר נתון על הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית והירך סמוך לעצם ומשם ואילך נכנס לצד הפנימי של ירך לאורך הירך עד צומת הגידין, ויש גיד אחר קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו וקוראהו חיצון לפי שהוא בחיצונו של ירך. שנינו שנוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ושל שמאל ואינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף פירוש שאינו עגולא). והלכה כרבי מאיר דבעי חטיטה. ושומנו של גיד ישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחיהב). והלכה אין בגידין נותן טעם (דף צ"ט), אך שומנו של גיד יש בו בנותן טעם כדברי רש"י ורשב"ם, ור"י פירש דאין להחמיר בשומן יותר מבגיד (שם ד"ה והלכתא)ג). והאוכל מגיד הנשה לוקה, אכל כולו ואין בו כזית חייב מלקות לפי שהוא ברייא. וגיד הנשה אסור בהנאה ואסור לתתו לעבדו ושפחתו הנוכרים, ואסור לשלוח ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה כדאמר פרק כל שעה (פסחים דף כ"ב)ד), ואסור ליתן גיד הנשה ושמנו לכלב ולחתול שמזונותם עליךה). א) שאינו עגול כבהמה, הלכך אם ימצא עוף שיש לו כף כבהמה ראוי להחמיר בו ואנן סמכינן ארובא ולכך לא בדקינן בירך של עוף אם עגולים הם או לא, עכ"ל תוס'. (עיין טיו"ד סי' ס"ה ומרדכי חולין סי' תרנ"ט). ב) וצריך לנקור ירך האיל והצבי כדרך שמנקרין ירך של בהמה לפי שלא חלקו חכמים בין בהמה לחיה אלא בחלבן הקריבין על גבי המזבח אבל בגיד הנשה וכל הבא מכוחו אסור כשל בהמה, ואם יש אדם שמפטפט כנגד זה ראוי לנדות ונוטה הוא לצד מינות, עכ"ל התשובה. ג) ועל כן גיד שנמלח או נתבשל עם הבשר או נצלה הכל מותר רק זורק הגיד חוצה והשאר מותרת ואף אם יש שומן בגיד, עכ"ל תוס' (מרדכי חולין סי' תרנ"ט). [וכן בהמה שצלאה שלימה ולא הסיר לא חוטין ולא קרומות האסורין קולף ואוכל וכיון שמגיע לדבר האסור חותכו ומשליכו שאין בגידין בנותן טעם כדי לשער בהם, עכ"ל מיימוני (הלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו ה' ל"ב)]. ד) והא דשנינו (חולין דף צ"ג) שמותר אדם לשלוח ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכו ונותן לו הירך שלימה בפני ישראל שהרי מקומו ניכר ואין חוששין שמא יאכל ישראל ממנה זה לדברי האומר יש בגידין בנותן טעם אבל לדברי האומר אין בגידין בנותן טעם אין הגיד כבשר ואסור בהנאה והלכה כמותו, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ט). הא דשולחין עתה ירך לגוי לדורון נראה דמותר הואיל ואינה נמכרת יותר בשביל הגיד, וראיה מפרק השוכר בע"ז (דף ס"ה) גבי ההוא ארכתא דחיטי דנפלי עליהו יין נסך שרייה רבא לזבוני לגוים מהאי טעמא, עכ"ל תוס' (חולין דף צ"ד ד"ה אמר). ה) לפי שאסור בהנאה, כל מקום שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין, עכ"ל המיימוני (הלכות מאכ"א פרק ח' הלכה ט"ז).
